תפריט
מחקרים אפידמיולוגים מעריכים שבין 40-80% מהאוכלוסייה נחשפים לפחות לאירוע אחד עם פוטנציאל טראומטי במהלך חייהם. עם זאת, האירועים שגורמים למקרי הפוסט טראומה הקשים ביותר הם לאו דווקא אירועים בעלי התדירות הגבוהה במיוחד, אלא אלו אשר נחוו, אם באופן אובייקטיבי או סובייקטיבית, כבעלי פוטנציאל לגרום לפציעה קשה או למותו של הנפגע.
בקרב רבים מהנחשפים לחוויות טראומטיות נשארים סימפטומים כלשהם גם זמן מה לאחר החוויה הטראומטית. כשהסימפטומים נמשכים מעל חודש ימים ניתנת האבחנה של הפרעת דחק פוסט טראומטית.
הפרעה טורדנית כפייתית היא הפרעה נפוצה מאוד ונחשבת לאחת מההפרעות הנפשיות השכיחות באוכלוסייה. בקרב ילדים 1 מתוך 200 יסבול ממנה. הפרעה זו עשויה לפגוע בהתפתחותם התקינה של ילדים ומתבגרים. ההפרעה מתאפיינת בנוכחות של מחשבות טורדניות (אובססיות), התנהגות כפייתית (קומפולסיות) או שניהם, שמביאות למצוקה ואף לפגיעה בתפקוד.
אובססיות הן מחשבות, רעיונות או דמיונות, שנכנסות למחשבותיו של הילד למרות שאינו רוצה בהן, והן לעתים לא נעימות, מביכות או מפחידות. אובססיות שכיחות בקרב ילדים ומתבגרים הן למשל המחשבה 'שאני מזוהם כי נגעתי בלכלוך', או דחף לסימטריה ודיוק. המחשבות הללו ממשיכות לחזור שוב ושוב, לא מרפות וגורמות למצוקה רבה.
התנהגות כפייתית היא התנהגות שהילד מרגיש שהוא חייב לעשות אותה למרות שאולי הוא מרגיש שהיא לא הגיונית. הילד מבצע את ההתנהגות הזאת כדי להפחית את המצוקה שמעוררות האובססיות. לפעמים הילד ינסה לא לעשות את ההתנהגות אך יחוש כאילו שהוא חייב לבצע אותה. דוגמה להתנהגות כזאת היא שטיפת ידיים שוב ושוב למרות שהן נקיות, או הצורך לומר מילים מסוימות או לספור בלב עד מספר מסוים שוב ושוב.
ההתנהגות הכפייתית יכולה לתת הקלה לרגע במצוקה שנוצרה בעקבות המחשבה הטורדנית, אבל לטווח הארוך יותר ההתנהגות הכפייתית רק מגבירה את המצוקה. למשל, ילד שחווה מחשבה חודרנית שמשהו רע יקרה למשפחתו מגלה שאם יקיש 3 פעמים בידיו המצוקה תרד, אך עם הזמן הוא מרגיש שהוא מבלה יותר ויותר זמן בביצוע התנהגויות שבאות "לנטרל" את המחשבות הרעות (טקסים). ילדים רבים חשים אשמה או בושה סביב המחשבות הטורדניות וההתנהגות הכפייתית. לעיתים הם חשים שונים מחבריהם, או "מוזרים" ואף מתקשים לשתף את המבוגרים בבעייתם. ישנם מצבים שבהם בני המשפחה נעשים מעורבים בטקסים של הילד, למשל שומרים עבורו על סטריליות, ובכך מחזקים ללא משים את ההפרעה.
לפיכך, כאשר הורים מזהים התנהגויות או מחשבות כפייתיות, חשוב לפנות לפסיכולוג ילדים או פסיכיאטר לאבחון הבעיה. קיימת שונות רבה בין ילדים הסובלים מההפרעה מבחינת הסימפטומים שהם מראים וקיים מגוון סימפטומים רחב מאוד. לשמחתנו, נמצא כי טיפול קוגניטיבי התנהגותי (CBT) הוא טיפול יעיל ביותר בהפרעה, וקיימת כיום הסכמה בין מומחים בתחום להיותו הטיפול המועדף בהפרעה זו. במפגשים הטיפוליים אנחנו עוזרים לילד להבין את ההפרעה, מסבירים לו שהיא נפוצה יחסית, ממפים היכן היא נוכחת בחייו, ובהמשך לומדים לא לשתף פעולה עם מה שה OCD "מבקש". למשל, אם הילד חש שאסור לו לגעת בשולחן כי הוא "מזוהם" נעזור לו בהדרגה לגעת בשולחן, ואם הוא חייב לספור עד 5 כדי לבטל מחשבה רעה, נלמד אותו לא לעשות זאת. נעבוד עם הילד בצורה הדרגתית תוך חיפוש המוטיבציה שלו ועידודו לשיתוף פעולה. בילדים צעירים נעזר בהורים בטיפול.
