תפריט
פחדים הם חלק מההתפתחות הנורמטיבית של ילדים ומתבגרים. הם עוברים שינויים אדירים וצורך להסתגל למצבים משתנים, כגון: התבגרות מינית, תהליך נפרדות מההורים, מעבר סביבת מגורים, גירושין, חשיפה לפרוצדורות רפואיות (ניתוחים, חיסונים, בדיקות דם), תחרותיות ולחץ עם בני גילם.
אצל חלק מהילדים נמשכות חוויות אלו. ילדים הנמצאים בתקופת מעבר בחייהם, או ילדים הנחשפים לזעזוע, מפתחים לעתים בעיות חרדה למשך תקופות קצרות או ממושכות יותר. בחלק מן המקרים מתייצבות בעיות החרדה, והופכות למאפיין החוזר שוב ושוב בחיי הילדים או המלווה אותם באופן קבוע. חוקרים מעריכים, ש10-15% מכלל הילדים והמתבגרים סובלים מהפרעות חרדה. נתון זה מראה, כי הפרעות החרדה הן השכיחות בין ההפרעות הנפשיות.
כאשר בעיה זו אינה מטופלת היא עלולה להפריע להתפתחות התקינה ומהווה גורם סיכון לדיכאון, לאובדנות, לפגיעה בתפקוד הלימודי, ביחסים חברתיים וביחסים עם בני המשפחה. בנוסף, יש סיכוי רב שהיא תמשיך להתקיים לכשיתבגרו.
הפחד הוא רגש טבעי הנחוץ לשמירה על קיומנו. תגובת הפחד היא המביאה אותנו להיזהר מראש ולדאוג למחסה או לדרכי מילוט מבעוד מועד או להילחם במצב של סכנה מיידית. זהו מנגנון הפחד. במשך חיינו אנו לומדים ממה להיזהר וממה לחשוש. מנגנון ההתרעה והאזעקה מבטא למידה זו.
כך, גירוי שלא היה מעורר תגובת פחד באורח טבעי, עשוי באמצעות למידה, לעורר פחד שיביא אותנו להיזהר מפניו ובכך להציל את נפשנו. כך אנו מפתחים תגובות פחד, המאפשרות לנו להיזהר מפני כבישים סואנים, אזורים מסוכנים וכו', מצבים של "אזעקת אמת". אולם, לעתים מערכת האזעקה הפנימית יכולה להיות רגישה ולפעול בתגובה מוקצנת של פחד גם כאשר אין מצב של סכנה, מצבים של "אזעקת שווא". במצבים אלו תחושות הפחד או החרדה עלולות להתבטא באופן שאינו תואם את עוצמת הסיכון הממשי, ובכך להביא אותנו לסבל מיותר או אף למניעת תפקוד חיוני.
כך למשל, ילד צעיר החושש להישאר לבד בבית יגיב בפחד נורמלי אם יבקש מאדם מבוגר שיהיה עמו. אולם, ילד שאינו מסוגל להתרחק כלל מהוריו ומגיב בפחד מפרידה גם הקצרה ביותר, למשל ללכת לחדרו כאשר ההורה נמצא במטבח, זוהי תגובת חרדה הפוגעת בתפקוד של הילד. הפרעת חרדה מתקיימת כאשר התגובה אינה תואמת למציאות ולצרכי התפקוד, משתרשת והופכת לגורם יציב ומכריע בחיי הפרט.
אצל ילדים ומתבגרים תתבטא הפרעת החרדה לא רק בתגובות הילד עצמו, אלא גם בתגובות ובהתייחסות של ההורים.
מחקרים מצביעים שהפרעות חרדה לסוגיהן ניתנות לטיפול! וטיפול CBT הינו הטיפול המומלץ. לעתים תספיק הנחיה כללית להורים כדי להביא להקלה משמעותית. במקרים אחרים יהיה צורך בעזרה מקצועית שיטתית להורים, לילד, או לילד ולהורים כאחד. קיימת גם אפשרות לעזרה תרופתית, שיכולה בתנאים מסוימים להקל על התמודדות הילד והמשפחה.
מטרה מרכזית של טיפול בחרדה בילד הינה ללמדו לזהות סימני חרדה ולהשתמש במיומנויות הנרכשות במהלך הטיפול לויסות חרדה ולתפקוד סתגלני. בחירת האסטרטגיות והמיומנויות תלויה בסוג וברמת החרדה, מידת ההימנעויות וסוג ההימנעויות. למשל, למידה של מיומנויות חברתיות והתמודדות עם מצבים חברתיים בחרדה חברתית.
ההתערבויות מותאמות לגילו ההתפתחותי והקוגניטיבי של הילד.
הילד והוריו יהיו שותפים להבנה של ה"סיפור האישי" של התפתחות החרדה אצל הילד וכיצד ניתן לטפל בה. יושם דגש על אסטרטגיות ברמה הגופנית, הרגשית, הקוגניטיבית וההתנהגותית.
בחרדה מתונה: מושם דגש על-פי רוב על הפחתת צפייה בסרטים מפחידים, הפסקת שיחות של הורים על דברים שמדאיגים אותם בפני הילדים והמתבגרים, הפחתת צריכת מוצרים עם קפאין, טכניקות הרפיה וגישות של פתרון בעיות.
בחרדה בינונית-גבוהה: מושם דגש על-פי רוב על ניטור עצמי (זיהוי הקשר בין מחשבות, תגובה גופנית, רגש והתנהגות), טכניקות להרפיה (למשל, דימיון מודרך, נשימות), אסטרטגיות להפרכת הטיות חשיבה (למשל, אתגור המחשבה על ידי שאילת שאלות כמו "מה הכי גרוע יכול להיות?", "עד כמה המחשבה היא הגיונית?"), הקניית מיומנויות חסרות (למשל, מיומנויות חברתיות בחרדה חברתית), אסטרטגיות התנהגותיות (חשיפות הדרגתיות בדמיון ובחיים).
יש הבדל מהותי בין בעיות החרדה של ילדים ומתבגרים לאלו של מבוגרים. אצל ילדים ומתבגרים כוללת בעיית החרדה לא רק את הילד עצמו, אלא גם את הוריו. ההורים הם הסביבה הטבעית, העוטפת את בעיית החרדה ומגדירה את תנאי קיומה. ילד החש חרדה מתקשה להתמודד בצורה עצמאית והוא דורש מהוריו הגנה והקלה. ההורים הם דמויות המפתח, שיכולות להקל על בעיית החרדה, לסייע בהתמודדות מוצלחת עם שינויים ומשברים שהילד חווה. לחלופין, הם יכולים לתרום מבלי משים להמשך קיומה של החרדה, להחרפתה או אף להנצחתה. לכן, התערבות טיפולית בחרדה של ילדים ומתבגרים חייבת להיות גם בהבנה ובזיקה לתגובת ההורים.
במהלך הטיפול מושם דגש על אסטרטגיות שונות לרבות:
להרחבה ניתן לקרוא בהדרכת הורים ו – SPACE
חרדת פרידה: מאופיינת בפחד קיצוני בזמן פרידה או לקראת פרידה מדמות הורית. הילד מפחד שמשהו מסוכן יקרה לו או להורה, שימנע ממנו לפגוש שוב את ההורה. הביטויים ההתנהגותיים הם מחאה חריפה על פרידה בשלב התפתחותי שבו מצופה מהילד כן להיות מסוגל להיפרד למשך פרק זמן סביר מההורה. חרדת פרידה יכולה להתעורר גם במצבים של פרידה קצרה ביותר (למשל, בזמן הליכה של הילד או ההורה לשירותים). חרדת פרידה יכולה להיות קשורה למגוון רחב של פחדים אחרים, כמו פחד מגנבים, ממחבלים, מחושך, ממפלצות, מאסונות וכו'. בדרך כלל מלווה כל פרידה מן ההורים בבכי, בצעקות או בתחנונים.
פוביות ספציפיות: ילדים ומתבגרים עם פוביה ספציפית חשים פחד חריף במצבים מסוימים, כגון במקומות גבוהים, במקומות סגורים או במקומות חשוכים, או כשהם נתקלים באובייקטים מסוימים כמו כלבים, נחשים או מחטים. למרות שפחדים אלו מצומצמים בהיקפם, ומתייחסים רק למצב או לגירוי מיוחד, הם יכולים להביא להפרעה משמעותית בחיי היומיום. ילד עם פוביה מכלבים, למשל, יכול לסרב לצאת מהבית ("איך אני יודע שלא יבוא כלב?"). הורים לילדים הפוחדים מהתפוצצות של בלונים או ממסכות, ייווכחו שילדם מסרב לצאת למסיבות, ובמיוחד בחגים כמו פורים ויום העצמאות, בהם הילד עלול להסתגר בבית כבר ימים רבים לפני החג עצמו. בפוביות ספציפיות הילד מצפה שההורה יסיר את האיום של טיולים, מסיבות, יציאות או מצבים אחרים, בהם עלולה הפוביה להתפרץ. במטרה למנוע מהילד מצוקה ולהבטיח הגנה מפני האירוע המפחיד, ההורה מנסה להימנע או להתאים מצבים שונים.
חרדה חברתית: חרדה חברתית היא סוג של ביישנות קיצונית, המשתקת את הילד ויוצרת הימנעות ממגעים חברתיים בצורה יותר ויותר גורפת. במצבים אלו הילד פוחד להיות בסיטואציה חברתית שבה יש סיכוי שיובך או יושם ללעג (הימנעויות אופייניות הן למשל לדבר בפני אנשים, לאכול ליד אחרים). צעירים הסובלים מחרדה חברתית נוטים לחשוב שהם נראים מטופשים או מגוחכים. הסמקה, רעד ופרפרים בבטן עלולים להתעורר לקראת ובמהלך כל מגע חברתי. בילדים צעירים הדגש הוא על חרדה המתעוררת בקרב בני גילם. חרדה חברתית יכולה להתבטא בצורה מוגבלת יחסית, כשהילד חושש, למשל, להצביע בכיתה, או בצורה מקיפה, כשהילד מפתח חשש מפני כל מגע עם אנשים שמחוץ למשפחה הקרובה. בביטויה החריף עלולה חרדה חברתית להביא להסתגרות מלאה או כמעט מלאה (למשל, אצל נער היוצא מהבית רק בשעות החשיכה). במקרים של חרדה חברתית הופכים ההורים לעתים קרובות לצינור הקשר היחידי של הילד עם העולם החיצון. למשל, הורה שיזמין עבור ילדו, שנמנע מלשוחח עם המלצרית, את המנה במסעדה.
הפרעת חרדה מוכללת (General Anxiety Disorder, GAD): בהפרעה זו הופך הילד למעין אנטנה, המכוונת לקלוט כל סכנה או איום אפשרי. ילדים ומתבגרים הסובלים מחרדה מוכללת דואגים כל הזמן. הפחדים הם כוללניים וחולשים על תחומי חיים שונים: בריאותם שלהם או של הקרובים אליהם, מצבם הכלכלי של המשפחה, הצלחה בבית הספר, הקשר בין ההורים, מלחמות, רעידות אדמה ואסונות אקולוגיים הן דוגמאות לדאגות הפוקדות ילדים אלו. ילדים ומתבגרים עם GAD תופסים את הדאגות כדבר עיקש שקשה לשלוט בו. ילדה עם חרדה מוכללת תיארה את הדאגות: "זה כמו דבק. אני מרגישה שכל מחשבה מפחידה נדבקת אליי ואני לא מצליחה להרגיע את הראש שלי".
היחסים בין ההורה והילד עם חרדה מוכללת נצבעים כל כולם בצבע החרדה, ועל ההורים לספק תשובות לשאלות האין-סופיות של הילד. בדרך כלל תשובת ההורים אינה מפיגה את החרדה בצורה מספקת, ועליהם לחזור עליה פעמים רבות. לעתים צריכים ההורים לגייס הסבר מבעל סמכות, למשל רופא שירגיע את חששותיו של הילד. מתקבל הרושם, שהילד זקוק למנות הולכות וגדלות של ההרגעות ההוריות, למרות שיעילות ההרגעות הולכת ויורדת.
הפרעת פאניקה– התקף פאניקה מאופיין בגל חריף של חרדה, עם סימפטומים כמו דפיקות לב, רעד, נשימה קטועה, זיעה, סחרחורת ולחץ בראש או בחזה, המלווים בתחושה של אובדן שליטה, אובדן שפיות או סכנת מוות. התקף פאניקה יכול להימשך שניות ספורות עד למספר דקות (לעתים נדירות נמשך התקף הפאניקה אצל ילדים יותר מרבע שעה). הפרעת פאניקה יכולה להיות בעלת השלכות מרחיקות לכת על החיים, הרבה מעבר לזמנים בהם מתרחשים ההתקפים. זאת משום שהילד מפתח פחד מן הפחד, כלומר פחד עז שהתקף פאניקה יתרחש בצורה שתגביל או תשתק את תפקודו התקין. הפחד יכול בתחילה להיות קשור ספציפית למצבים שבהם אירע התקף כזה בהתחלה. אולם עם הזמן, עלולה להיווצר הכללה וכל מצב או תחושה המקושרים לאותן תחושות ראשוניות תקושר להתקף הפאניקה הראשוני. כך, למשל פעילות גופנית אירובית במהלכה דפיקות לב נורמטיביות עלולות להתפרש כהתקף פאניקה ולאור זאת תהיה הימנעות מפעילות זו. כך מתפתח בהדרגה הצורך להימנע מכל מצב בו עלול ההתקף להתרחש. במקרים מסוימים תתפתח אגורפוביה, כלומר, הפחד משהייה בכל מקום מחוץ לבית (למשל, שימוש בתחבורה ציבורית, הימצאות במקומות פתוחים, הימצאות במקומות סגורים, עמידה בתור או עמידה בתוך קהל), הפחד שמא ההיחלצות ממצבים אלו תהיה קשה והוא לא יוכל לקבל עזרה אם יזדקק לה במקרה של התפתחות סימפטומים של התקף פאניקה או סימפטומים אחרים שיגרמו לו לחוש נבוך.
מעורבות ההורים בהתקפי פאניקה דומה למעורבותם בפוביות ספציפיות, אם כי רחבה הרבה יותר: ההורים נדרשים לספק את תנאי החיים הבטוחים, בהם התקפי הפאניקה לא יתרחשו. משימה זו היא בלתי אפשרית (התקפי הפאניקה ישובו ויופיעו גם אם הילד יסתגר בביתו) והיא מלווה בפגיעה התפתחותית אצל הילד. הדילמה ההורית במקרים אלו היא קשה ביותר: אי קבלה של דרישות הילד עלולה להביא לסבל חריף, ואילו קבלת הדרישות תביא לפגיעה עמוקה בתפקודו ובהתפתחותו.
